החלטה בתיק רת"ק 60811-05-13

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש לתביעות קטנות ברחובות (כב' השופט בדימוס גדעון ברק), לפיו נדחתה בקשת המבקשים להורות על ביטול פסק דין שניתן לטובת המשיבים כנגדם, בהעדר הגשת כתב הגנה ובהעדר התייצבות מצידם.

2.  רקע הבקשה והתובענה שביסודה הוא, תביעת המשיבים להחזר סכומי כסף ששילמו למשיבים בגין סחורה אותה הזמינו מהם ולא סופקה ו/או לא הורכבה (עבודות נגרות לדירתם החדשה של המשיבים).

3.  לדיון שהיה קבוע ליום 4.11.12 לא התייצבו המבקשים, זאת למרות שהוזמנו אליו, ולאחר ששמע בית המשפט קמא את טענות המשיבים ועיין בראיות שהובאו לפניו, מצא לנכון ליתן פסק דין, המחייב את המבקשים, ביחד ולחוד בתשלום סכום עלות הסחורה שלא סופקה (29,622 ש"ח) וכן בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח, ודחה את יתרת התביעה הנוגעת לנזק כללי בגין עגמת נפש (3,078 ש"ח).

4. ביום 7.1.13 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין. בעקבות התנגדות המשיבים בתגובתם, הורה בית המשפט קמא על מתן תשובה מטעם המבקשים אשר לא הומצאה לתיק. בעקבות כך, החליט בית המשפט קמא שאין מקום לדיון בבקשה. בעקבות פניה נוספת מטעם המבקשים, נקבע דיון בבקשה לביטול פסק הדין בנוכחות הצדדים ליום 28.4.13. בעקבות אותו דיון, ולאחר ששמע בית המשפט קמא את טיעוני הצדדים ועיין בכלל החומר שהוצג לפניו, נתן בית המשפט ביום 12.5.13 את החלטתו ובה לא נעתר לבקשה לביטול פסק הדין, הן בשל העובדה כי בניגוד לטענת המבקשים מצא כי נמסרה הזמנה כדין, והן בהעדר סיכויי הצלחה להגנת המבקשים.

החלטה זו היא נושא הבקשה שלפני.

5.   תמצית טיעוני המבקשים היא, כי לא קיבלו את כתבי הטענות ולא ידעו על ההליך או על מועד הדיון, משלא הומצאו להם כתבי בי-דין כדין. בנסיבות אלה היה על בית המשפט להורות על ביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק. כן טעה בית המשפט קמא, כך טוענים המבקשים, בקביעתו כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור, שכן איחור בן מספר ימים, אינו איחור משמעותי.

לחלופין טוענים המבקשים, היה על בית המשפט להורות על ביטול פסק הדין במסגרת שיקול דעתו, וזאת הן בשל אי קבלת התביעה והן בשל העדר עילת תביעה כנגד המבקשים, שכן המבקש 1 אינו בעל מניות או מנהל בחברה, אלא המבקשת 2 בלבד, ואילו החברה הינה אישיות משפטית נפרדת, כשכל פעולות המבקשים נעשו מכח תפקידם בחברה. לעניין זה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בקביעתו העובדתית, לפיה היו המבקשים מעורבים אישית בהתקשרות אל מול המשיבים. כן טוענים המבקשים לשגיאות בהחלטת בית המשפט קמא בקביעות עובדתיות נוספות שונות (כגון: חתימת המבקשת 2 על מסמכים שונים שלא בשם החברה, התחייבות המבקשים באופן אישי ולא בשם החברה ועוד).

6.  תגובת המשיבים נתבקשה ונתקבלה ובה עותרים הם לדחיית הבקשה. תמצית טענתם היא כי למבקשים ניתן יומם בדיון שנערך בנוכחותם. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי עברו מסכת התעללות והתשה לאחר שרומו במפורש ולאורך כל הדרך, תוך שהמבקשים גבו מהם כסף רב, (מעל 93,000 ש"ח), מתוך ידיעה ברורה שלא יוכלו לספק את הסחורה. עוד טוענים המשיבים כי המבקשים הינם מתחמקים סדרתיים והיה קושי רב לאתרם ולהמציא להם את כתבי בי- דין, זאת כפועל יוצא מרצונם להתחמק ולהתמודד עם חובתם לפצות את לקוחותיהם הרבים (לרבות המשיבים). בסופו של דבר ולאחר שנאלצו המשיבים לשכור שירותי חוקר פרטי, הצליחו להמציא כתבי בי-דין למבקשים.  באשר לשאלת היריבות מפנים המבקשים למספר תעודת הזהות של המבקש 1 המופיעה על ההזמנות וקבלות החברה, במקום מס' הח.פ. לבסוף טוענים המשיבים כי המבקשים יוצגו ע"י עו"ד מטעמם ועל כן אין יסוד לטענה כי המדובר בהדיוטות שאינם בקיאים בסדרי הדין הנהוגים.

7.  לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהם, לא מצאתי לנכון להיעתר לה.

8.  ער אני לכלל הנוהג בדבר מתן עדיפות למתן יומם של בעלי דין בבית המשפט והעדפת זכות זו על פני מתן פס"ד במעמד צד אחד בלבד. עם זאת, מהחלטתו הארוכה והמפורטת של בית המשפט קמא עולה בבירור, כי כללים אלה היו ידועים לבית המשפט קמא אשר היה ער להם וניתחם באופן ברור, תוך שהגיע למסקנתו, ולא ניתן לומר כי שגה בה בנסיבות העניין.

9.   על מנת שלא להותיר את הדף חלק, אציין את הדברים הבאים לגופו של עניין:

10. ראשית יש לציין, כי אכן הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור. המבקשת 2 קיבלה לידיה את פרוטוקול הדיון ופסק הדין ביום 26.12.12, זאת משהתייצבה במזכירות בית המשפט באותו מועד. בקשת הביטול הוגשה אך ביום 7.1.13, בניגוד לקבוע בתקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז - 1976. לעניין זה ולמרות חלוף הזמן הקבוע להגשת בקשת ביטול פסק הדין,  לא הוגשה כל בקשה להארכת מועד מצדם של המבקשים, וכבר בשל כך ניתן היה לדחות את בקשתם. למרות האמור,  לא הסתפק בית המשפט קמא באמור ומצא לדון באופן מורחב ומפורט גם לגופו של עניין.

11. שנית, באשר לסוגיית ההמצאה, מצא בית המשפט קמא כי המדובר בטענה סתמית וכי הכתובת שנמסרה על ידי המשיבים בכתב התביעה היא הכתובת המופיעה גם בתעודת ההתאגדות של החברה וכן כמוצהר ב"הצהרת דירקטורים ראשונים" זו גם כתובתה הפרטית של המבקשת 2. לכתובת זו נשלחו גם כתבי בי-דין.

לאחר שההזמנות הוחזרו בציון "לא נדרש", בוצעה ביום 19.7.12 מסירה מחודשת באמצעות פקיד עזר של בית המשפט, על דרך הדבקה על דלת הכתובת הנ"ל. ממחשב בית המשפט עולה, כי נשלחו למבקשים הזמנות נוספות רבות אשר בוצעו בהדבקה על דלת מקום מגוריהם.

מעבר לאמור בוצעה ביום 29.8.12 מסירה אישית על ידי משרד חקירות אשר בדק את כתובתם העדכנית של המבקשים והגיש תצהיר מאומת לכך.

בית המשפט קמא אף מונה מכתבים נוספים שנשלחו לכתובתם של המבקשים הנ"ל (דמי אבטלה מטעם המל"ל, הלשכה לסיוע משפטי ומדור גביה וביטוח).

בנסיבות האמורות מצאתי כי קביעתו של בית המשפט לפיה בוצעה לנתבעים מסירה כדין מבוססת כדין, ולא מצאתי כל עילה להתערבות בה.

12. שלישית, באשר לשאלת היריבות והתביעה האישית כנגד המבקשים, קבע בית המשפט קמא עובדתית, כי למבקשים היתה מעורבות אישית בהתקשרות אל מול המשיבים, תוך שניתנו על ידם הבטחות אישיות שלא קוימו, באופן המצדיק חיובם האישי (בלא קשר לשאלת "הרמת המסך"). לעניין זה יש לציין כי בית המשפט קמא מפרט בהרחבה את היסוד למסקנתו האמורה בדבר מעורבותם והתנהלותם האישית של המבקשים. לכך יש להוסיף כי  על גבי ההזמנות וקבלות החברה אכן מופיע מס' תעודת הזהות של המבקש 1 כמספר ההתאגדות של החברה!! (ר' נספח לתגובת המשיבים).

13. לא זו בלבד שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ולא זו בלבד שלא מצאתי כל פגם בהתנהלותו ובקביעתו של בית המשפט קמא, אלא אדרבא, נראה לי כי במכלול הנתונים שעמדו בפניו, הגיע הוא למסקנות המתבקשות מהחומר שהוצג לפניו, ולא מצאתי כי קיימת הצדקה כלשהיא להתערבותי בו.